כשאבא שלי עלה לשמים, כך סתם באמצע החיים, הוא אפילו לא הודיע. אבא אפילו לא אמר לי שלום, אפילו נשיקה הוא לא נתן, והייתי נורא עצוב. אבא תמיד נתן לי נשיקה לפני שהלך. גם אם היה יוצא לזמן קצר, היה ניגש נותן נשיקה ואומר שתיכף ישוב. גם אם היה מצוברח בבוקר יום העבודה, היה מנשק אותי בלחי, מחבק ואומר: "לפחות אתה". לא יודע למה הוא התכוון אבל זה עשה לי טוב. לעיתים קרא שהייתי שוכח שחייבים נשיקה ואז הוא היה קורא לי מהחלון, משיר מבט, מחייך ושואל בצעקה: "לא שכחת משהו?", ואני, לא פעם במבוכה, כי לא הלכתי לבד, הייתי משיב לו בתנועה נמרצת עם כף היד לעבר הפה ונמתחת חזרה, והוא היה תופס באוויר את הנשיקה המעופפת, בולע או מדביק ללחיו הימנית או השמאלית ושולח לי חזרה פרפר של נשיקה. אבא ידע לתפוס אותן טוב יותר ממני. הרגשתי לעיתים שאני מפספס, שאני מזלזל, כי מרגיש שלא בנוח מול החברים לקפוץ כמוהו גבוה גבוה, ממש כמו ילד, בכדי להגיע לנשיקה, לאחוז בה מספיק חזק שמא תיפול אך מצד שני בעדינות, שלא למעוך, כאילו גוזל שוכן לו בין האצבעות.
באותה הפעם אבא הלך לישון בצהרי יום שבת והבטיח שאחרי שהשמש תפסיק לאיים, נלך לים בלי שום סכנה. כך היינו עושים בכל שבת. אבא היה מראה לי בים המון חיות. הוא סיפר לי שרוב בני האדם פשוט הולכים לידם, לעיתים אפילו עליהם, ואינם מודעים לקיומם. משונה, חשבתי לעצמי. הוא ידע את השמות של כולם כי הוא מאוד אהב את הים ואת בעלי החיים. אני זוכר רק חלק מהשמות שהוא לימד אותי את שמם, למשל "צלחית", מן צדפה שנדבקת לסלעים ואי אפשר להזיז אותה אף פעם, או "בלוטים", שהם שחורים עגולים וקטנים שנדבקים גם כן לדפנות הסלעים ובתוכם גר סרטן. אולי בעצם כשהבלוט יחד עם הסרטן זה נקרא בלוט. מ..., לא ממש זוכר. אחד הדברים הקבועים שהיינו עושים זה לבחור צדף (אבא אמר לי לקרא לזה קונכייה, אבל התעקשתי על צדף אז הוא הסכים כי: "זאת לא ממש טעות", הוא אמר). לכל אחד היה צדף משלו והיינו מספרים אחד לשני מה אנחנו שומעים. פעם שמעתי את ה- "מוּ" של הפרות ואז אבא אמר לי: "...כן, כן, נראה לי שאני שומע גם כן, אפילו מזהה, זו ההיא שראינו בשבוע שעבר במושב של ליאור". "היי, אבא...", הוספתי לספר לו את שאני שומע וכעת גם רואה בבירור בעייני העצומות: "...היא עושה קקי, אייפ", והוא היה קורא לי בקול: "תסתום את האף, איזה סירחון". לפני הרבה שבועות אני ואבא שמענו בצדפים שיר בשני קולות - "אתה שומע את השיר?", הוא שאל ומיד התחיל לשיר: "התשמע קולי...", ואני שהכרתי את השיר עוד מכיתה א', מיד המשכתי אותו: "התשמע קולי...", ועוד קצת אחריו: "...רחוקי שלי...". בהמשך הגענו שנינו לקטע שצריכים לשיר בו ביחד ולעלות גבוה ולצעוק ואני לא ידעתי ת'מילים אז רק צעקתי שטויות ואבא לא הצליח לעלות ממש גבוה אז הוא פשוט החל לצחוק.
אני ואבא שמענו קולות וריחות ומראות ולפעמים אפילו היינו נוגעים במה ששומעים. היו שם חיים שלמים בתוך הצדפים. אבא אמר לי שאם אראה פעם מישהו לוקח צדף, מצמיד לאוזן ומספר שהוא שומע גלים, לא להאמין לו! מצד שני גם לא לכעוס, כי הוא בטח לא שומע טוב. אבא חזר והדגיש שגלים שומעים רק בים ושהצדפים אוהבים להשמיע כל דבר אך לא את קולות גלי הים. כששאלתי למה, הוא אמר שזה סוג של התנקמות הצדפים בגלים על כך שהם הוציאו אותם ממקום מושבם, מתוך הים. נשמע הגיוני. בכל מקרה סיכמנו אבא ואני שזה לא נורא, כי הם בכל מקרה בים ומי שרוצה להקשיב לגלים פשוט שיוציא את הצדף מהאוזן. לא מסובך.
בכלל, התחלתי ת'סיפור ב- 'כשאבא שלי עלה לשמים' ואחר כך אמרתי שהוא פשוט הלך לישון. שכחתי לציין שבאותה שבת הוא לא קם ולכן לא הלכנו לים. מאוחר יותר אימא אמרה לי שהיא מצטערת אבל אבא לא יכול יותר לקחת אותי לים לשמוע בצדפים וירדו לה המון דמעות כשהיא מעכה אותי אליה. היום, קצת אחרי שאבא שלי הלך בלי לתת לי נשיקה אני כבר יכול ללכת לים ברגל לבד, אבל אסור שאימא תדע. אחרי שלוש שעות אני מגיע, מסתכל על הים וכשגומר לבכות אני מתחיל לטייל על החוף, נזהר שלא לדרוך על אף בעל חיים. אני עובר בין כל הצדפים שעל החול, מתעכב אצל כולם, מרים, מצמיד לאוזן ומקשיב. בשקט בשקט אני לוחש בקשה לכל צדף - שייתן לי להריח או לשמוע, שיראה לי או שיעשה שאוכל ממש לגעת רק עוד פעם אחת ודי באבא. שאוכל לתת לו נשיקה. אבל כל הצדפים כולם משמעים לי דממה ולעיתים את עצמי בוכה עוד קצת מחדש. מאז שאבא שלי הלך בלי לתת לי נשיקה הרבה פעמים אני מרגיש חרש, כי שומע בצדפים את גלי הים. מאז שאבא הלך בלי לתת לי נשיקה אני רואה מפעם לפעם נשיקות שעפות באוויר להנאתן. אני קופץ לקראתן הכי גבוה שאפשר, ממש כמו הילד שאני, ממש כמו שאבא קפץ, אך אף פעם לא מגיע מספיק גבוה בכדי לתפוס אותן.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
הרבה אנשים קוברים הרבה אנשים שיקרים להם מאוד. מעל הקבר אני שומע פעמים כה רבות מילים ומשפטים בסגנון: "אם רק הייתי יכול/ה לומר לך עוד מילה אחת...", אם רק הייתי יכול/ה לומר לך כמה אני אוהב/ת אותך...", "רציתי שתדע שאני...", אף פעם לא היה לי את האומץ..." וכיוצא בזה.
עבור רובנו לפחות יש עוד הרבה אנשים שחיים בינינו והם יקרים לנו. ולמרות שזכינו לכך שהם עדין יהיו בינינו ואיתנו, יש כאלו (לא כולם) שעדין לא אומרים את מה שיש על ליבם. הם לא אומרים את אהבתם הרבה. הם לא מספרים על הכאב שכאבו בגללם. הם לא מעזים לגשת ולומר סליחה או סלחתי לך. הם לא מחבקים מספיק ולא משתפים בסודות שאולי כדאי לספר. הם לא מעניקים את המשמעות למי שחי. כאילו רק שהוא ימות תגיע המשמעות.
אני מסרב להתנהג ככה. אני רוצה להציע לכולם לדבר ולעשות כלפי היקרים להם את כל מה שטוב וחשוב כאשר הם עוד בינינו ואיתנו. זה לא תמיד קל לכל אדם לומר כל דבר. לא מילים של הערה ואכזבה וגם לא מילים של חיבה ואהבה. אבל היום אני יודע, זה עלול להיות קשה הרבה יותר לעמוד מעל קבר או מצבה ולדעת שמאוחר מידי לחבק ולומר.