אסונות מצמיחים אנשים. ומה עוד מצמיח?

אסונות מצמיחים. ומה עוד?

אני שומע המון סיפורים על אנשים שחוו טרגדיה וקמו מתוכה לעבר משהו טוב יותר בחייהם. הולידו את עצמם מחדש. הגשימו את חלומם.

למה אנשים רבים עושים שינוי משמעותי רק אחרי טראומה או מקרה קיצון שקרה להם? למה אנשים מעזים לעשות את מה שהם באמת רוצים לעשות רק לאחר שמכה מטלטלת את חייהם? האם לפני הטלטלה שהגיחה לעולמם הם לא ידעו מה טוב ונכון עבורם? האם לפני כן הם לא יכלו ללכת בדרך הטובה עבורם? סביר להניח שרובם ידעו.

נדמה לי שכולנו יודעים רוב חיינו מה אנחנו באמת רוצים. ובכל זאת, רבים מאיתנו כאילו מחכים לאסון שיניע אותנו. ברור שזה לא כך. אנחנו לא רוצים את הכאב והצער. אנחנו רוצים להיות היכן שאנו רוצים בלי הכאב. ובכל זאת, המציאות המרה מראה שטראומה או מקרה קיצון מובילים לאחד מהשניים: התרסקות טוטלית או התעוררות לפעולות שלפני כן כאילו לא היו בהישג יד.

מה מונע מאיתנו לעשות מעשה לא שגרתי? מה מונע מאיתנו לעשות מעשה לא בטוח? מה מונע מאיתנו לעשות מעשה אמיץ? מה מונע מאיתנו לעשות משהו שאנו רוצים ואף יכולים? מה מונע מאיתנו להגשים את החלומות שלנו?

להלן חלק מהתשובות שאני נחשפתי אליהם במהלך עבודתי עם מבוגרים וצעירים:

1-      מה יחשבו עלי?

2-      מה יקרה אם אני לא אצליח בסופו של דבר?

3-      זה לא גדול עלי? כמעט אף אחד לא עושה את זה וזה ממש לא פשוט.

4-      עכשיו זה הזמן המתאים? זה קצת מאוחר מידיי לגילי, לא? מאידך, אפשר בזמן אחר שיותר יתאים. כרגע יש דברים חשובים יותר.

כשאנו חווים מקרה קיצון המנפץ לנו את המציאות והשגרה שהכרנו, נראה שלא פעם מתנפצים במקביל גם גבולות וחששות ואפילו ממד הזמן נעלם.

הכול מתגמד נוכח עצמנו. אנו שמים את עצמנו במרכז ומעניקים משמעות גדולה מאי פעם למשפטים כגון: "חיים רק פעם אחת", "אדם בתוך עצמו הוא גר", "אם לא עכשיו אי מתי?" ועוד. בנוסף, מתלווה לא פעם תחושה שאם קרה לי דבר כל כך נורא, כבר אין לי מה להפסיד. הרע ביותר קרה. מכאן אפשר רק לעלות. בשלב זה הפחד מתגמד נוכח המציאות.

אחד הדברים הבולטים והמשמעותיים שנעלם הוא: "מה יגידו ויחשבו עלי?". ההיפך קורה- אנחנו לא רק פחות מאפשרים השפעה לסביבה ש"מורידה לנו" אלא אנו זוכים לאמפטיה ולחיזוקים ולתמיכה מהם. אנשים מפאת חמלה מחזקים אותנו ומעוניינים לסייע. נוצר מצב מאוד משמעותי, וגם הוא זמני, חשוב לזכור, של קבלת האדם שחווה את הטראומה. זו לא צביעות אלא תוצאה זמנית ואותנטית של המצב שנוצר. אנו חווים חוויה מהסביבה של קבלת האחר (הלא הוא אני) ללא תנאי. וכאשר הסביבה מקבלת, תומכת ומעודדת, ייתכן והאדם מקבל חיזוק נוסף ואז מעז ומאמין אף הוא בדרכו שלו.

נשאלת השאלה, האם יש לנו אפשרות ליצור חברה וסביבה אשר תומכת ומקבלת באופן מלא, גם ללא טראומה? האם יש לנו אפשרות לעטוף את עצמנו באנשים מפרגנים ותומכים? האם למרות החשש שאנשים מביעים, גם אם מתוך דאגה כנה, אנו יכולים לומר להם: "תודה אבל, הבחירה שלי היא ללכת עם הלב והאמונה שלי. בין כה סיכונים יש בכל רגע ומקום"?

ויותר מזה, מעניין לדעת- מה אם התשובה לכל השאלות הללו היא: "לא". לא, אין ביכולתנו ליצור את החברה הרצויה והסביבה התומכת. אין לנו יכולת לא לראות את הסיכונים ולחשוש מהם. מה אז אפשר לעשות? אפשר בכל זאת להאמין ולהעז ולעשות ולשחות נגד הזרם ולבדוק, לפחות לבדוק את יכולתנו להגשים את חלומנו.

ומה אם בסופו של דבר לא נעשה בשגרה את הצעדים לעבר עצמנו כי מבחינתנו אין לנו את הכוח לשנות? מה אז אפשר לעשות?

אפשר לחכות לאסון שיגיע. ואגב, אם חלילה הוא לא יגיע, יש סיכוי עצוב ואומלל שנחייה את כל חיינו במחשבות שיכולנו אבל אף פעם לא עשינו משהו משמעותי באמת. פשוט ישבנו וקראנו מילים ומשפטים שכאלה. משפטים שעוררו בנו את המחשבה והרצון להניע את עצמנו אבל אחריהם המשכנו בדיוק אותו הדבר.

מה יחשבו עלי אנשים?... – אני יודע שבשני מועדים האדם זוכה לאהבה ללא תנאי מאחרים:         1- כאשר הוא נולד ולומד להיות מודע לקיומו   2- כאשר ניצבים מעל קברו והוא כבר לא פה. לפיכך, בין שני אלה מומלץ שהאדם יעשה מה שצריך כדי שלפחות אדם אחד יאהב אותו ויאמין בו. האיש שבמראה. כדאי מאוד שנעשה מה שאנו יכולים בכדי שנאהב אותנו. זה מתחיל בלעשות דברים למען עצמנו בגלל שאנו מאמינים ויכולים. זה ממשיך בכך שנעטוף עצמנו באנשים שמאמינים בנו ואהבים אותנו.